כשהגעתי לבקר אותה הדבר הראשון שגרם לי ללכת אחורה בזמן היה הדלת,
דלת עץ כבדה וענקית, עם קודן חשמלי,
היא ביקשה מהדיירים בבניין שהקוד יהיה המספר שיש לה על היד (הומור של ניצולים כנראה)
אחר כך נכנסים לחצר פנימית, כולה מרוצפת אבנים,
וסביבה חלונות חלונות של כל הדירות שמסביב.
חצר פריזאית כזו, של פעם, כמו בסרט צרפתי אותנטי.
גרם המדרגות מעץ, לא השתנה כנראה מאז שבנו את הבניין,
יש לו ריח שגם הוא החזיר אותי עשרים וחמש שנה אחורה ,
וכמובן שהוא גם חורק בהתאם לגילו המופלג.
כשהגעתי היא התקשתה לזהות אותי,
בכל זאת לא ראתה אותי מאז שהייתי ילדה,
כנראה שקצת השתנתי :)
כשהייתי בפריז אחת המטרות הראשונות שלי היו לפגוש את אחות של סבתא שלי.
לא ראיתי אותה כבר עשרים שנה או יותר לצערי
ואיך אומרים, היא לא נעשית יותר צעירה.
כשהייתי ילדה היינו מגיעים אליה המון,
וגם נשארים לישון אצלה בהרבה מהפעמים,
אחרי שסבתא שלי עזבה את פריז (בגיל 80, איזה אומץ...)
ועברה לגור בדרום צרפת באביניון.
כשחזרתי מפריז רציתי לכתוב עליה פוסט ואיכשהו מפה לשם זה התמסמס לו.
ועכשיו זה נראה לי ממש מתאים.
לספר את הסיפור שלה והסיפור שלי איתה ,
אישה שהיא חזקה מהחיים גם כשהחיים היו חזקים ממנה.
במלחמת העולם השניה המשפחה של סבתא שלי נתפסה ע"י הנאצים,
חלקם הצליחו לברוח לדרום צרפת כיוון שלא היו בבית באותו היום,
חלקם לצערנו לא שרדו את המחנות.
ג'ינט היתה באושוויץ בירקנאו במשך כמה חודשים, ואז הועברה לברגן בלזן
וחלתה בטיפוס קשה מאוד, היא היתה רק בת 19 ושרדה.
בתור ילדה (וגם הרבה אחרי) כשהיינו מגיעים אליה היא לא היתה מדברת על זה בכלל,
היא התחתנה ונולד לה בן (שהופיע בפוסט קודם עם הסושי)
והיום יש לה שני נכדים וחמישה נינים.
בשנים האחרונות היא התחילה לדבר על מה שקרה לה,
להעביר הרצאות בכל המדינה, והיא יוצאת עם משלחות נוער לפולין,
בגיל 95 (!) היא עוד המשיכה לעשות את זה עד שבאה הקורונה.
להכנס לבית הזה העלה כל כך הרבה זכרונות.
אני בעיקר זוכרת את הפעם הראשונה שפגשתי אותה
הייתי אז בת 9, פעם ראשונה בחו'ל.
כשדמיינתי ניצולת שואה זה בכלל לא קרוב למה שפגשתי.
אשה חזקה, חייכנית, מלאה בשמחה,
שביררה לפני שהגעתי מה אני אוהבת לאכול והכינה לי ארוחת מלכים.
אישה שהולכת ליוגה כל בוקר,
אישה שלא משנה באיזה גיל יוצאת בבוקר לענייניה וחוזרת רק בערב אחרי אינסוף פעילויות.
באחת הפעמים שהיינו אצלה , היא ארגנה מפגש משפחתי,
הגיעו דודים ובני דודים מכל צרפת.
אני בחיים לא אשכח את הרגע הזה,
שבו היא וכל האחיות שלה (כולל סבתא שלי)
שלפו שקית תחפושות, והתחפשו, תוך כדי ריקודים
וגם "קצת" יין, או אם להיות כנים, הן היו שיכורות כלוט.
אחרי מספיק מסיבות כאלה כבר התרגלתי, וידעתי למה לצפות.
אבל המסיבה הראשונה הזו השאירה אותי בהלם,
שואה לא שואה, הן שמחות, וחיות את החיים במקסימום,
ולא דופקות חשבון לאף אחד, ומשתטות להחריד גם בגיל 80 ומעלה.
היום לצערי היא נשארה לבד, כל האחיות כבר נפטרו (סבתא שלי בגיל 93)
ובהיותה "הצעירה" שבחבורה היא עדיין כאן.
בביקור הזה גיליתי שכלום לא השתנה.
כבר כשהגעתי לדלת הגיעה ביחד איתי אישה יהודייה
שסיפרה לי שהיא החליטה שכשהיא יוצאת לפנסיה היא הולכת לעזור לניצולי שואה,
מפה לשם היא פגשה את ג'ינט ומאז היא מגיעה אליה כמה פעמים בשבוע ועוזרת לה בכל דבר אפשרי.
אחרי שעה שהייתי אצלה הן יצאו לקניות ונפרדו דרכנו.
למחרת באתי שוב לבקר,
האמת שלא תיכננתי,
אבל היא ביקשה שאבוא שוב,
ומי אני שאסרב עד שאני כבר בפריז.
באותו יום חמש דקות אחרי שהגעתי,
הגיע מישהו מדרום צרפת עם הבת שלו,
הם ראו אותה בטלוויזיה באחד מהראיונות שלה,
קנו את הספר שכתבה על סיפור החיים שלה,
ומאז הם סוג של מעריצים.
הייתם צריכים לראות באיזו התרגשות הם היו,
כאילו פגשו עכשיו סלב מהשורה הראשונה.
חתימות על הספר, תמונות עם הכוכבת,
ורק אומרת, הם בכלל לא יהודים.
למחרת כבר לא יכלתי לבוא לבקר,
היא יצאה מהבוקר ליום צילומים וראיונות,
בכל זאת סלב.
היום היא בת 98 ואני ממש מחכה ליום הולדת ה100 שלה,
אין מצב שאני מפספסת כזה מאורע.
אישה שהיא במילה אחת- השראה.
